למה בחרתי להיות פונדקאית: הסיפור שלי

הפכתי לפונדקאית כי היה לי קל להיות בהיריון, כי ראיתי מקרוב מה זה לרצות ילד ולא להצליח, וכי רציתי לעשות משהו גדול ממני. לקח לי כמעט שנה להחליט. זה הסיפור, בקיצור ובאמת.

השמות והפרטים המזהים כאן שונו, כדי לשמור על הפרטיות של כל מי שהיה חלק מהדרך.

איפה זה התחיל

אני גרה ביישוב קטן בשרון, מהסוג שבו כולם יודעים מה בישלת לשבת. ההריונות שלי היו מהסוג שנשים אחרות מקנאות בו: בלי בחילות כמעט, עם אנרגיה, עם לידות טובות. תמיד אמרתי בצחוק שנולדתי בשביל זה.

ואז חברה קרובה עברה שנים של טיפולי פוריות. ליוויתי אותה לחלק מהם. ראיתי את התקווה בכל חודש ואת השבר שבא אחריה. באחד הערבים היא אמרה לי: “לך זה בא כל כך בקלות”. היא לא התכוונה לפגוע, אבל המשפט הזה לא עזב אותי.

הפעם הראשונה ששמעתי את המילה

כתבה בטלוויזיה על זוג שחיכה שנים לפונדקאית. בעלי ישב לידי, ואמרתי בלי לחשוב: “אני הייתי יכולה לעשות את זה”. הוא צחק. אני לא.

בשבועות שאחר כך קראתי כל מה שמצאתי. לא מצאתי הרבה. בעיקר פרסומות, ומעט מאוד נשים שמספרות איך זה באמת. את החסר הזה אני מנסה למלא היום באתר הזה.

מה הפחיד אותי

הכול, פחות או יותר.

• הבריאות שלי. יש לי ילדים, ואני צריכה להיות בשבילם. הרופא שבדק אותי הסביר לי בסבלנות מה הסיכונים, ולמה התנאים הרפואיים כל כך מחמירים. זה הרגיע.
• מה יגידו. ביישוב קטן יש לכולם דעה. בסוף גיליתי שרוב האנשים מגיבים בחום.
• הרגע שאחרי הלידה. פחדתי שאתפרק. על זה כתבתי במאמר על הצד הרגשי.
• התגובה של בעלי. פחדתי שיגיד לא. הוא ביקש זמן, שאל המון שאלות, ובסוף הפך לתומך הכי גדול שלי.

הפגישה עם ההורים

את עידו ורועי פגשתי בבית קפה, באמצע הדרך בין הבית שלי לבית שלהם. הם היו יחד תשע שנים וחלמו על ילד כמעט מההתחלה. הם הגיעו רבע שעה לפני הזמן, וראיתי מרחוק כמה הם מתוחים. עידו החזיק דף מודפס של שאלות, ורועי שכח את הארנק מרוב התרגשות. אחרי עשר דקות כבר צחקנו. אחרי שעה ידעתי.

בדרך הביתה אמרתי לבעלי: “זה הם”.

את ההמשך, כולל ההחזרה הראשונה שלא הצליחה, חדר הלידה והקשר שלנו היום, סיפרתי בעמוד עליי.

מה הפתיע אותי

כמה זה מסודר. דמיינתי משהו אפור ולא ברור. קיבלתי עורך דין משלי, ועדה של משרד הבריאות, ביטוח, נאמן שמחזיק את הכסף. הרגשתי מוגנת.

הילדים שלי. חשבתי שיהיה להם קשה. הם סיפרו לכל הגן בגאווה.

הקשר. לא ציפיתי להיקשר לעידו ולרועי. היום הם חלק מהחיים שלי, ואנחנו נפגשים בכל יום הולדת של הבן שלהם.

אני. גיליתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שיש לי.

מה הייתי אומרת לאישה שמתלבטת

1. אל תמהרי. ההחלטה הזו לא בורחת לשום מקום.
2. דברי עם הבית שלך. זה מסע משפחתי, לא רק שלך.
3. תשאלי את כל השאלות, גם את אלה שמביכות. על כסף, על כאב, על מה קורה אם.
4. תקשיבי לבטן, סליחה על משחק המילים. אם משהו לא מרגיש נכון, עוצרים.
5. אל תעשי את זה לבד. מצאי מישהי שכבר עברה את הדרך.

למה אני מספרת את זה

כי אני חושבת על האישה שהייתי אז, עם הטלפון ביד בשתיים בלילה, מחפשת מישהי שתגיד לה את האמת. אם זו את, אני כאן. ואם את רוצה להתחיל ממשהו קטן, שאלון ההתאמה לוקח שתי דקות.